מיד תעברו לכתבה...

דלג
פרסום קריאייטיב ותופעות רשת

סיפור קצר: החלון

את הסיפור הזה כתבתי בדיוק לפני חמש שנים. תמיד רציתי להראות לה אותו, אבל זה אף פעם לא הרגיש כמו הזמן הנכון. מוקדש לסבתי שושנה ז"ל, ניצולת שואה, נפטרה לפני חודש ממחלה קשה ולא זכתה מעולם לקרוא את הסיפור הזה.

כוכבים

היא רצתה לעשות זאת כל כך הרבה זמן. היא נותרה לבדה בחדר וזו הייתה הזדמנות פז. היא העיפה מבטה לעבר החלון הבודד שעמד שם בתוך הקיר, מכוסה בוילון אטום שחוסם את רוב קרני השמש המנסות נואשות לחדור אל החדר ולמלא אותו בחיים. "חיים" היא אמרה את המילה הזו בקול, ותהתה אם עוד יש לה משמעות. שלשום מלאו לה 10 אך היא הייתה כבר בוגרת מספיק כדי להבין לאיזה מצב מורכב נקלעה. אף אחת מהמחשבות הללו לא חסמו אותה מלהגשים את החלום הקטן שלה. זה שקורע אותה מבפנים כבר שנתיים.

הגעתי אליה ב 9 וחצי בבוקר. החלטתי להעביר איתה את היום הזה. כשהוא מגיע אני תמיד מתמלא באמוציות, אך אף פעם לא היה לי האומץ לעשות את זה. כשחניתי מתחת לביתה, יצאתי מרכבי ונופפתי לה לשלום. היא הביטה בי מחלון הקומה השלישית, ואמרה שהיא מייד פותחת את הדלת. כבר שנים היא עושה זאת. יודעת בדיוק מתי מגיעים מבקרים, ואין סיכוי שהם יחכו שניה בדלת. 2 דלתות ושער ברזל מפרידים בין הרחוב ההומה לפנים הבית שלה. אחת מפלדלת בכניסה לבית, עוד אחת מזכוכית בכניסה ללובי של הבניין, ועוד שער ברזל קטן וחורק בכניסה לשביל שמוביל לבנין. זו תמיד הייתה נראית לי טרחה גדולה מידי לפתוח ולסגור שלוש דלתות בכל כך מעט זמן.

היא ניסתה לעמוד על רגליה אבל הרגישה כאילו אלף ידיים מנסות להושיב אותה חזרה בכוח. היא ידעה שמצפונה יהיה השער האחרון שתצטרך לעבור כדי שתוכל לעשות זאת. היא נעמדה. רגליה הקטנות החלו נושאות אותה באיטיות לכיוון החלון. המון מחשבות הציפו אותה. כשיגלו על זה, הם לא יאהבו את זה היא חשבה, אך שום מחשבה לא הייתה מספיק חזקה כדי לעצור מבעדה. תמיד כששיתפה את אביה ברעיון שלה הוא זעם עליה וביקש ממנה להיות חזקה רק עוד קצת. עוד מעט הכל נגמר. היא נזכרה ברגעים הללו בעודה הולכת ומתקרבת לעבר החלון. היא נעמדה מול הוילון ופרמה את החוט הקטן שמנע מהוילון לזוז ימינה או שמאלה. היא לקחה נשימה עמוקה. ליבה התמלא שמחה, והאדרנלין בגופה זרם ללא הכר.


נכנסתי לביתה. ריח הבישולים שורר בו כדרך קבע, גם כשהיא לא מבשלת שום דבר. נישקתי אותה לשלום, והתיישבנו בפינת האוכל הקטנה ליד הסלון. בפינת האוכל תלוי ציור גדול ובו המוני אנשים מתהלכים ברחוב כלשהו לא ממש מוכר. תמונה קפואה, רגע אחד שנתפס ומוסגר לנצח. היא פנתה אלי וביקשה שאפתח את השקית. שאלתי אותה אם היא בטוחה והיא אמרה שכן. "אני שמח שאנחנו עושים את זה" אמרתי לה. רכנתי לעבר השקית ופתחתי אותה. הנחתי את אלבום התמונות על השולחן. אני מחזיק בו כבר 10 שנים, ועוד לא הראיתי לה אותו אף פעם. אני מניח שלשנינו לא היה האומץ. היא לקחה נשימה ארוכה והרגשתי שהיא מעט במתח. פתחתי את האלבום.

היא רעדה. לאחר שפרמה את החוט, נוצר סדק קטן בין שני הוילונות וזרזיף אור חדר דרכו והסתדר בטור זוהר על ריצפת עליית הגג. ידיה נמשכו אל האור והיא הסיטה את הוילון הימני בזהירות ימינה. בשניה נגלה לפניה הרחוב. עיניה הסתנוורו מעט מאורה החזק של השמש האביבית. כל האנשים והתמונות שקפאו בראשה לאותו רגע אחרון לפני שנכנסו בפעם האחרונה לעליית הגג החלו חוזרים אליה. הנה דוכן הירקות המוכר, ומשמאלו חנות המרכול הקטנה. מצד ימין ניתן לראות את הבנק הישן. נראה שהוא עובר שיפוצים עכשיו. משם מגיעים כל הרעשים הללו. הרחוב מלא באנשים שנראה שהמשיכו ללכת בדיוק מאותה הנקודה , לפני שנתיים. במרחק זכוכית ממני יש חיים. היא איבדה את עצמה לרגע במחשבות כשהבחינה פתאום באחד האנשים שמפנה פתאום מבטו למעלה. היא קפצה אחורה במהירות, ומיהרה לסגור שוב את הוילון עם החוט. היא התיישבה על הריצפה והחלה לבכות.

התמונות המוכרות מילאו את ליבה עצב. עיניה בהקו, בעוד אני מסביר לה מה עומד מאחורי כל תמונה. היא בכתה כי לא הספיקה להכיר את המקומות האלה ליותר מידי זמן, בניגוד למרבית בני משפחתה. הצריפים הקטנים, מסילות הרכבת, ערימות הבגדים והנעליים, החורף הפולני הקודר. אמא, אבא, 4 אחים ואחיות. סבתא, סבא, דודים ודודות. סה"כ שורה אחת, 12 נשמות שגורלן היה שונה במקצת משלה. כולם היו שם באותם רגעים. בין התמונות המחרידות היו גם חיוכים שלי ושל חבריי, ודגלי ישראל מתנוססים בגאווה, ששברו את רגשות הכעס והמרירות המהולים בעצב רב שאחזו בה. כשראיתי דמעה ראשונה זולגת על לחיה של האישה הזו, הנחתי את ידי על גב כף היד שלה. ממש מתחת למספר הצהוב שהתנוסס עליו. היא בכתה במשך כ 10 דקות ואז נרגעה. היא מעולם לא סיפרה לאביה ואמה את שהתרחש באותו ערב. שנים אחר כך היא עוד חושבת שהייתה צריכה. אביה ואמה היו גאים לדעת שהתמודדה עם פחדיה, והגשימה את חלומותיה מהקטן בדמות החלון ועד הגדול, בדמות החופש. הפעם ההיא הייתה הפעם האחרונה שהציצה בחלונה לפני שנתפסה משפחתה והועברה למחנות הריכוז וההשמדה. את אביה ואמא לא ראתה יותר מאז אך היא הצליחה לשרוד.

כשסיימנו להסתכל באלבום התמונות, סיפרה לי סבתא שלי, את הסיפור על החלון הקטן ועל אותו יום. "זה הרגע היחיד בחיי שלנצח אזכר אותו, כרגע העצוב ביותר, והרגע השמח ביותר כאחד. עליית הגג מול החופש, אור מול חושך וקרני שמש בודדות מול תקווה רבה. היא סיפרה לי שאת הציור שתלוי מעליי היא ציירה, כשעלתה לארץ. היא הנציחה בזיכרונה את אותו הרגע בו פתחה ורק לשניה את אותו חלון קטן בעלית הגג, וספגה את החיים שוב. גם עבורי התמונה הזו לעולם לא תהיה עוד "תמונה של אנשים ברחוב".

הרבה סיפורים עברו באוויר החדר באותו "יום השואה" לפני שנה. מעולם לא הרגשתי מחובר יותר אליה, וכעסתי על עצמי שלא העזתי להתעניין מוקדם יותר.החומות קרסו בכמה שעות, והסכר נפרץ, רק כשליוותה אותי החוצה מביתה. "כמה דלתות צריך לעבור כדי לצאת מפה" סיננתי בצחוק. היא נשארה רצינית ואמרה."לא סתם בחרתי לגור בבנין הזה. 3 שערים הייתי צריכה לעבור כדי להגיע לחוף מבטחים. שער המחנה בו שהיתי, שערי הנמל בפולין, ושער הכניסה לארץ. בכל יום שאני יוצאת וחוזרת מהבית, אני עוברת דרך השער ו 2 הדלתות האלה וזוכרת. זוכרת הכל. בשבילי, בשביל משפחתי, בשבילך."

חיבקתי אותה. נכנסתי לרכבי, והתחלתי לנסוע ברברס מהחניה, ששמורה לסבי הנכה. בעודי מפנה את החניה נגלה לפני קטע הכביש בו חניתי, התחום במלבן לבן על מנת לסמן את החניה השמורה. בתוך המלבן הזה, בצבע צהוב, היה כתוב מספר. מספר הרכב שלהם. ואני , לעולם לא אשכח את הרגע הזה.

לייק לפטריה בפייסבוק

תגובות
Loading...