מיד תעברו לכתבה...

דלג
פרסום קריאייטיב ותופעות רשת

זה הסיפור מאחורי התופעה הכי מרגשת ומסקרנת שמתרחשת כרגע על הפיד שלכם

לפני כשבועיים, פרסמה מיכל ווייסנברג, אמא לשניים ודמות מוכרת בפייסבוק, פוסט בפרופיל הפייסבוק שלה. בפוסט שכתבה, שיתפה מיכל עם החברים ואלפי העוקבים שלה המון פרטי טריוויה  מצחיקים, מסקרנים ומשעשעים על עצמה, שרשרת עובדות משעשעות מתקופות שונות בחיים שלה בשילוב תהיות שנונות שהצטברו לסטטוס מקסים: הפחד שלה מנילס הולגרסון והדרדסים, על השנאה שלה לפרחים ולנייר צלופן, על התעלול שביצעה בכיתה ט' ועוד. את הסטטוס המקסים חתמה בתיוג "הדברים הקטנים הם אנחנו".

מיכל ווייסנברג 1

הסטטוס של מיכל זכה לכמה מאות לייקים ועשרות תגובות אוהדות, ובעקבותיו, לפני מספר ימים, הגיע סטטוס שני בסדרה, שהמשיך את הקו של קודמו. הדס רייס, אחת החברות של מיכל, אהבה את הרעיון והחליטה לכתוב סטטוס דומה בעצמה, ובעקבותיה, עוד מספר גולשים שזרמו עם הרעיון. התוצאה: תופעת רשת חדשה ונפלאה תחת תיוג הפייסבוק #הדברים_הקטנים_זה_אנחנו, שסוחפת אחריה את הגולשים ברשת שמשתפים גם הם עובדות מצחיקות, עצובות, שמחות, מרגשות חסרות משמעות מהחיים שלהם, בכל נושא שעולה בראשם.

מיכל ווייסנברג 2

הטרנד המדבק הזה, שכבר סחף אחריו מאות גולשים וגם אתם ודאי נתקלתם בו  על פיד הפייסבוק שלכם ב-24 השעות האחרונות, אמנם גורם לרבים מאיתנו לבזבז דקות ארוכות מהחיים ומזמן העבודה בקריאת סטטוסים ארוכים של חברי פייסבוק, אבל מנגד, מאפשר לנו, ולו לכמה רגעים, להכיר קצת יותר לעומק את האנשים אותם הכרנו עד היום בעיקר כקוביות תמונות קטנות על הפיד שלנו, ומנגד, לפרוק את כל מה שיושב לנו בראש ותמיד חשבנו שלא יעניין אף אחד.

"זה מדהים. לאט לאט נוספים עוד ועוד חברים שכותבים על עצמם", מספרת מיכל בשיחה עם אתר הפטריה. "אחרי שהדס ועוד כמה חברים זרמו עם הרעיון, פרסמתי סטטוס בו קראתי לעוד חברים לעשות את זה. קיבלתי המון טקסטים, הוספתי את התיוג, ומאז אני לא ישנה".

אספנו עבורכם לקט סטטוסים של גולשים אקראיים מרחבי הרשת. אתם מוזמנים לקרוא, לצחוק, להתרגש וליהנות, וכמובן, לשתף אותו גם בסיפורים שלכם בתגובות בפייסבוק. את אוסף הסטטוסים המלא תוכלו למצוא כאן, תחת התיוג "#הדברים_הקטנים_זה_אנחנו". בהמשך צפוי להיפתח גם עמוד פייסבוק מיוחד שיוקדש לתופעה.

סיפור ג'ולי ארביב

התאום שלי נפל בשליש הראשון להריון כשאמא שלי בדיוק היתה במקלחת. היא מיהרה לבית החולים ושם היא גילתה שיש לה בעצם תאומים וגם אני שם.
השאלה הראשונה שלה היתה "היא תצא מפגרת?" והרופא ענה לה שאני אצא מפגרת בדיוק כמוה. עד היום היא טוענת שהרופא שיקר לה.

אני תמיד אומרת שזה היה תאום, אומרים שתאומים מרגישים ואני מרגישה שזה היה בן. מעבר לזה שאני בהחלט מאמינה שהעולם לא היה יכול להתמודד עם שתיים כמוני.
אבל מאז שסיפרו לי על זה אני פוחדת להיכנס להריון כי אז פשוט אאלץ להפסיק להתקלח.

זיכרון הילדות הראשון שלי כשאני בת 3 הולכת לאבא שלי על הגב, כשהוא שוכב על ספה חומה מזעזעת. יש לנו תמונה כזו באחד האלבומים.

אני לא אוכלת את החלבון של הביצה, הוא מגעיל אותי. כל פעם כשאני נמצאת במסעדה ומזמינה ביצה קשה, אני מבקשת שיוציאו את החלבון. בד"כ זה גורם לאנשים להסתכל עליי במבט חלול, אז אני אומרת "את הלבן של הביצה" ומרגישה קצת מפגרת (הרופא באמת שקרן).

אני אוהבת את הטבע, בעיקר יערות, זוכרת פעם אחת כשהייתי בת 10 בערך וההורים שלי התווכחו, אבא שלי לקח אותנו לטיול ביער ואספנו מלא אגוזי מלך בשקית. מאז אני אוהבת אגוזים, אבל שונאת אותם בשוקולד.
כל פעם כשאוכל שוקולד עם אגוז בפנים, אני אוכל רק את השוקולד מסביב ואזרוק את האגוז.

אני לא אוהבת שוקולד. מחבבת. אבל לא מתה על זה. מעדיפה הרבה יותר מלוח או חריף. אני ממליחה כל מנה עוד לפני שאני טועמת אותה. אפילו פיצה.

יש לי חרדת מחטים איומה. אני אלך לעשות בדיקת דם או חיסון רק במצב של מוות או חוסר תפקוד. לרוב זה יהיה בליווי של מישהו, או בשכיבה, אחרת אני מתעלפת.
אמא שלי פעם היתה צריכה לקבל עירוי נוזלים, בכיתי כל הזמן בשעה שהחזקתי לה את היד וראיתי איך מחדירים לה את המחט.

אני פוחדת להיכנס להריון גם בגלל המחטים.

בגיל 6 נשך אותי פינצ'ר בזמן ששיחקתי תופסת עם חברים מסביב לבניין. בגלל זה עד לפני שנתיים פחדתי מכלבים פחד מוות. אם הייתי רואה כלב בזמן שהייתי הולכת ברחוב, הייתי חוצה לצד השני. ואז הגיע בלו, הוא ריפא אותי.

בכיתה ח' רבתי עם חברה לכיתה וקבענו להיפגש מחוץ לבית הספר כדי ללכת מכות. שברתי לה את האף בטעות. פחדתי לחזור הביתה כי הייתי בטוחה שהיום אני אמות, אבא שלי צחק וקרא לי "מתאגרפת". אמא שלי פחות.

כשההורים שלי התגרשו בגיל 14 נהייתי עוד יותר קשורה לסבא שלי. פעם אחת הפלתי בטעות את טלפון החוגה שלהם והוא התפרק לחתיכות. הוא הושיב אותי על הברכיים ואמר "עכשיו נעשה ממך טכנאית" והרכבנו אותו יחד.
כשהוא נפטר נשארה בי התחושה שהוא תמיד שומר עליי. עד היום כשאני לבד ובאמצע הלילה יש רעשים מפחידים, אני אומרת "סבא די. אתה מפריע לי לישון" וזה נפסק. (הרופא חתיכת שקרן)

עכשיו אני דומעת.

קליק לפוסט המקורי בפייסבוק

סיפור הדס רייס

קיבלתי את העור הבהיר של אבא שלי ואת הגובה של אמא שלי. הלוואי וזה היה הפוך. את הקרדיט לראייה הדפוקה אתן לעצמי – טייסת אני כבר לא אהיה. אגב טייסת, טיסות הן אחד הפחדים היותר גדולים שלי. ברמה שאני צריכה לקחת משהו להרגעה אבל גם מהכדור עצמו אני לא מתלהבת. בכל מקרה, אין באמת כדור נגד טיסה ואני לא אפצח בשחייה בכל פעם שאני רוצה לבקר בחו"ל. אחותי הגדולה לימדה אותי לשחות כשהייתי בת 6 והיא בת 12 בבריכה של מלון פנורמה. אחותי הגדולה חגגה 40 החודש וזה קצת לא הגיוני כי לפני דקה ורבע ישבנו ישיבה מזרחית בלובי של גני שולמית והערצנו את צוות הבידור.

גרעינים שחורים זו החולשה הכי גדולה שלי. בכלל לי ולאוכל יש יחסים מורכבים של אהבה-אהבה. רק כשאני מאוהבת אני לא רעבה וכולנו מבינים את הבעייתיות של זה נכון?

כלבים פותחים אצלי משהו בלב. קוקה היא הכלבה הראשונה שהיתה לגמרי שלי והיא עדיין אחד הדברים הכי משמחים שקרו לי בחיים. אין ספק שאני הרבה יותר מדיי חברותית לכלבים זרים. הייתי מאמצת כלב אבל אני עדיין בטראומה מזה שכמעט הרגתי את קוקה (בלי כוונת זדון) אז אני עוד מחכה.
אני מעריצה את גידי גוב מגיל 12, כשנסענו ליד גן פרדקין באילת ושמענו שיר שלו ברדיו ואמרתי לאמא שלי שזה מגניב שיש לו קול "פעמיים". הוא לעולם יהיה אהבת נעוריי ואם הוא יעבור לידי ברחוב, אני כנראה אתעלף.
אני חושבת שאני כבר כמעט מוכנה.

אני עוד לא יודעת בדיוק למה, אולי לתת למישהו להחזיק אותי אם גידי יעבור.

קליק לפוסט המקורי בפייסבוק

סיפור איתי דרוקמן

אני לא באמת כותב. זאת האמת.
מילים קופצות לי לראש. גם עכשיו.
אני קורא את עצמי אחרי הכתיבה כדי לגלות מה כתבתי. צא דיבוק, צא.

האגדה מספרת שאפשר היה להשאיר אותי בלול עם סיר, או שרוך, ולמצוא אותי משחק איתם גם אחרי 3 שעות. מוצא את עצמי יותר ויותר מנסה לחזור אל כל התובנות שכנראה היו בי כבר בגיל 3 ושכחתי. בחודשיים האחרונים ישנתי רק במיטות ילדים. בשלושה בתים שונים. אולי אני בדרך.

בגיל 4 הלכתי לחוג ג'ודו. הפסקתי אחרי שנה וחצי כשהמאמן הצליף בי עם חגורה. אבא אמר שאני לא מתמיד. מאז אני כן. גם כשלא צריך. לאחרונה הפסקתי (גם) עם זה.

אמא יש רק אחת. אני איבדתי שתיים. ‪#‎fuckcancer‬
בשנה הבאה אהיה בגיל שבו אימי הראשונה נפטרה. #fuckcancer
אין לי קעקוע. יש ימים שזה מפריע לי. תודה לאחיותיי ואחי (ואבא WTF) שמחפים עליי בקטע הזה.

את הפרעת האכילה שלי פיתחתי מהמשפט "זה בשביל האורחים". עד היום צלחת של קשיו משבשת אותי.

המרד הגדול שלי עד לאחרונה היתה הפעם שהשארתי אוכל בצלחת.
אם אי פעם הייתי אוכל משהו לא טבעוני זו כנראה תהיה פיצה. אין על פיצה. כן, אכלתי טבעוניות טובות. לא, אין מה להשוות. כן, מותר לי להגיד את זה. לא, אין לי שום כוונה לחזור לאכול משהו שהיה חי פעם. ללטף כלב ולאכול פרה זה טמטום (כשאתה לא מודע) ורשעות (כשאתה כן).

לפני שנה התחילו לקפוץ לי, שוב, מילים לראש. החלטתי להוציא אותן כאן, במעוז הצביעות הגדול. אני עדיין חושב שהפייסבוק הזה נורא ומאושר עד לשביל החלב (סויה) על כל אדם שהוא מכניס לי לחיים. ערום זה הלבוש החדש.

אני מפחד לכתוב שאני מאושר וכולכם תלכו. אתם תגידו עכשיו שלא אבל אני יודע שכן.
אני מוקף באנשים הכי טובים שיכולתי לבחור לעצמי. תודה שבחרתם אותי גם. זה מביך כשזה לא הדדי.
אני מבועת כשאומרים לי משהו טוב על עצמי. איזו תרבות דפוקה ומקולקלת יש לנו שגורמת לנו לפחד מלאהוב את עצמנו.
הלוואי והייתי רואה את הטוב בי כמו שאני רואה באחרים. זה השיעור הנוכחי שלי.

אני מאוד תחרותי למרות שאף פעם לא היתה לי מטרה. תמיד חשבתי שזו בעיה. היום אני מתחרה פחות ומחייך יותר. בכל זאת ניצחתי את רוי באחד על אחד. רוי בן 11.
אני רוצה שיהיה שלום. יש בעיות שאני רוצה לפתור באלימות. קשה. דקסטר. זו מלחמה אינסופית.
זה רגע נורא לגלות שכל הקלישאות נכונות. הלוואי שהיתה לי פרארי לי למכור. הלוואי שלא אצטרך פרארי.
תפתחו, תדברו, תגידו אהבה, בבקשה תגידו אהבה לקרובים אליכם, תשתפו, תחלמו, תהפכו למציאות, תהיו מאושרים. תהיו. זה הסדר העולמי החדש היחיד שיכול להיות כאן.

קליק לפוסט המקורי בפייסבוק

סיפור קרן נחום

כשהייתי ילדה אמא שלי סיפרה לי שגל מהים הביא אותי, זה עלה לה בבריאות כי תקופה ממש ארוכה הייתי סגורה על זה שאני מאומצת. בגיל 3 ברחתי מהגן דרך חור בגדר, בסוף מצאו אותי מסתובבת ברחובות בת- ים כשאני טוענת שבסה״כ הלכתי לקנות במכולת. במשך שנים ניסיתי לעוף, אפילו הדבקתי עליי נוצות וקפצתי מהספרייה כשאני מבקשת מאחי שימדוד לי זמן ואם יש שיפור.
הייתי קוטפת פרחים בדרך לגן עם סבא ומביאה אותם ליוסי. אחר כך בבית הספר הייתי מביאה שוקלדים קטנים לרון ולאבי.

אפרופו אבי, בצבא היה לי חבר שקראו לו אבי,
בפעם הראשונה שבאתי אליו הביתה ראינו סרט ואז הוא החליט שהכי מגניב אם הוא ירים אותי וייקח אותי לחדר למרות שאמרתי לו שלא כדאי. אבל בכל זאת הוא הרים אותי ומעד על שולחן הזכוכית בסלון ואמא שלו התעוררה וראתה את כל הדם והקיאה ואבא שלו בא בריצה עם תחבושת סגורה הרמטית של צה״ל בידו כשהוא נותן לאבי סכין יפנית על מנת שיחתוך אותה. אבי חתך לאבא שלו את היד.

בסוף הם יצאו לבית חולים ואני לא יכולתי להפסיק לצחוק לנוכח הפיאסקו הזה.
נולדתי לבית סופר חילוני, ותמיד הרגשתי וידעתי שיש אלוהים.
את הגן אהבתי. את היסודי גם. את התיכון שנאתי, גיל ההתבגרות שלי היה קשה.

בצבא שירתי באילת והיה ממש מגניב, חוץ מהקטע של הכלא הצבאי כי איחרתי בגיבוי על ארוע. נכנסתי מזה לדיכאון קשה ונתנו לי שבועיים חופש בבית להתאושש.

אני דיסלקטית אמיתית ואת הבגרות באנגלית הקליטו לי בקלטת כדי שלא אצטרך לקרוא. אני גרועה בשמות, כמעט ולא זוכרת. אחרי הצבא נשארתי באילת ועבדתי בצוות בידור, אגדו דו דו…בתחנת אוטובוס באילת הייתה לי הארה.שנים אחר כך מצאתי את אהבת חיי באוטובוס.

יש לי רישיון אבל אני לא נוהגת. פעם הייתי צרכה להגיע מרשל״צ לבת ים והגעתי לחיפה. אני חולמת כל הזמן גם כשאני ערה. אני מתה על ג׳אז ומוסיקה בכלל.אני סקרנית ואוהבת ללמוד. לפעמים תוקף אותי צער על שלא אספיק בחיי לשמוע, לראות ולקרוא את כל מה שאני רוצה.

אני ממש רוצה לזכות בלוטו. אני מתגעגעת ליפן אפילו שלא ביקרתי בה מעולם. במשך שנים ביקשו ממני להצטרף לפייסבוק ואני סרבתי בטענה שהכי טוב לי להיות אנונימית. בסוף הגעתי לכאן וזה מהדברים הטובים שקרו לי. הכרתי כאן חברים לכל החיים. אני אוהבת לכתוב ולשחק (בוגרת בית צבי), אני מכורה לשוקולד ובכלל יש לי נטייה להתמכר. הילדים שלי הצילו אותי מעצמי, העניקו לחיים שלי משמעות שלא הייתה בהם קודם למרות שעשיתי חיים משוגעים. הכי חשוב לי להיות אמא טובה.

את לירן אני הכי אוהבת והוא הכי מצחיק אותי, אין יום שאני לא מודה לאל על שהביא אותו אליי. לא חשוב לי להביע את דעתי על כל דבר ואני נמנעת מוויכוחים, אני מעדיפה לשתות בירה ולצחוק במקום להיות צודקת. אני מתרגשת בקלות, הרגשות שלי תמיד בווליום גבוה לטוב ולרע, אני אוהבת ים וגשם, לרקוד, לצחוק ומלא. חופש זה הדבר הכי חשוב לי.

אני חסרת סבלנות ורוצה הכל כאן ועכשיו.
אני מחוברת לעצמי ולא באמת אכפת לי מה חושבים עליי.
בתור אחת שלא ממש אוהבת לספר על עצמה, אני חייבת להודות שחפרתי.

קליק לפוסט המקורי בפייסבוק

סיפור אופיר ממן

קוראים לי אופיר, 30
30 – איזה כאפה אכלתי על זה..
השם השני שלי זה אפרים, ולא אכפת לי במה תבחרו, אבל שלא תעזו לקרוא לי אפי.
הייתי הילד הכי חנון בעולם. כמה חנון? בכיתה א' סיפרתי לאבא שיש לי שני חברים טובים, מחברת ושולחן.
די מהר התייאשו ממני שם והקפיצו אותי כיתה.
נולדתי בשני ימי עצמאות, העברי והאיטלקי.
מה זה אומר עלי? מה אכפת לי?
לא אוהב להישאר הרבה במקום אחד
שונא מסיבות הפתעה
שונא שקונים לי מתנות – מפחיד לגלות שאנשים לא באמת מכירים אותך
הייתי גם ילד שמנמן לאמא ששלחה אותי לבית ספר עם סנדוויצ'ים של פועל בניין גרמני.
תודה לכל הילדים שצחקו עלי הרבה, כיף לראות אתכם שמנמנים היום.
הנשיקה הראשונה שלי הייתה ב-16 וחצי אבל הייתי בגיל 12 בפעם הראשונה כשמישהי נגעה בי. זאת הייתה אחות בסורוקה, והיא בדקה את תוצאות ניתוח הכילה (אשכים) שלי.
אני בכלל נותחתי בבית השחי.
ברור שלא תיקנתי אותה
ההרוג הראשון מקסאם, ילד בן 3, גסס לי בידיים. אני ועוד בחור שהיה שם, באיזור גן הילדים, עשינו לו חוסם עורקים מהחגורה הצבאית שלי. הסתלקתי משם כשמד"א אספו אותו באיחור.
לא אמיץ, סתם חייל שאיחר לאוטובוס הקודם.
עד עכשיו, לא סיפרתי על זה כמעט לאף אחד. בכיתי על זה פעם אחת כשלקחו אותו, וזהו.
כשהגעתי לבסיס מפקד הבסיס צרח עלי למה אני בלי חגורה.
לא כעסתי עליו.
קליפים של מסי ביוטיוב עם אדל ברקע עושים לי רטוב בעין.
אוהב פילוסופיה אבל שונא שמבלבלים לי ת'שכל.
גדלתי בשדרות אבל למדתי בישיבה תיכונית ואחר כך בקיבוץ. למדתי בעיקר שאף אחד לא מושלם (טוב נו, הדיון עוד פתוח לגבי ג'סיקה אלבה)
אגב, אם אתם מחפשים את האישה המושלמת, תוותרו. היא נשואה
משברים הם בשבילי הזדמנות לגדול ולהגשים חלומות
כשההורים שלי התגרשו – עברתי לאילת ואז לתל אביב
כשנפרדתי מחברה ממש לפני חתונה – למדתי לנגן בגיטרה
בגיל 16 חבר הראה לי דיסק של להקה חדשה, 'היהודים'. צחקתי עליו נורא.. לא זוכר אם החזרתי לו בסוף את הדיסק.
כשידידה סיפרה לי בהתלהבות על סצינת הכותבים פה…הגבתי בזלזול. גאה להודות שאני חייב לה המון. אם את קוראת את זה, תודה
אני מאמין מאוד באלוקים, ובגלל זה יש לי המון בעיות איתו. אלוקים שלי יכול יותר טוב מזה.
מעריך מאוד תמימות, לא מתפעל יותר מידי מציניות.
הכי הרבה למדתי מהתלמידים שלי. מתגעגע לכולכם, אין לכם מושג.
לקח לי 30 שנה ללמוד שגם אם אתם מבינים מישהו טוב טוב, אל תספרו לו מי הוא, תנו לו לגלות לכם לבד.
אל תתביישו להתבייש, אל תלכו לצד עם ערס שרוצה 'רק לדבר'…אה ואני לא יודע מי מת, אבל תביאו בורקסים

קליק לפוסט המקורי בפייסבוק

סיפור שירי ברוק

קודם תשבו, כי אני קצת מסמיקה:

//כשהייתי בבטן בחודש תשיעי אמא שלי נפלה כשרצה למקלט. כדי שאוכל לצאת בשלום, הבריחו אותנו בהפוגה. אני זה הילדים של חורף 73.
//בלידה, חבל הטבור נכרך לי סביב הצוואר. סבתא שלי הייתה המיילדת שהצילה אותי.

//אמא רצתה לקרוא לי אנאבל-לי, על שם השיר האחרון של אדגר אלן פו לאהובת נעוריו המתה.. המשפחה הטילה וטו (איזה מוזרים הא?) וחסכה ממני עתיד כנערתו של משורר טרגי או סתם מאדאם בבורדל. אגב, אבא, שהיה מגויס למלחמה בלידתי, גילה את שמי דרך הרדיו, בהקראת שמות הילודים היומית. שירי ברוק נולדה ברדיו.//גדלתי בלינה משותפת בקיבוץ עד גיל שלוש ונהגתי לברוח הביתה בלילות. עד היום יש לי חרדת נטישה כשמישהו יוצא מהבית בערב. אני עדיין מתרגלת לרעיון שלפעמים סיגריה היא רק סיגריה.. כמובן שאני זו האמא האחרונה שהמורה מגרשת מהכיתה כי 'הילדה תסתדר בלעדייך'. הילדה תכף בת 10.

//בגיל 10 פרסמו את הסיפור הראשון שלי. זה היה ביומן של הקיבוץ. תפוצת ענק שהביאה לי תהילת עולם בקרב הקשישים של איילת וענף האבוקדו של הקיבוץ (בעיקר אבא שלי). הפרסום האמיתי הראשון שלי היה בכלל בגלריה של עיתון הארץ. זכיתי במקום הראשון בשנקר על איזה עיצוב מכוער אבל יצירתי. כשזה פורסם כבר פרשתי מהמפעל לתפירה ההוא ששנאתי.
//החל מגיל 11 עבדתי בכל עבודה אפשרית. רשימה חלקית: קטיף אבוקדו, החלפת סדינים עם פיפי בגן ילדים, כלים גדולים בחדר-אוכל, ניקיון פסח של בית הארחה. היום אני לא מנקה את הבית בעצמי ומספרת לכולם שאני לא יודעת לנקות.

//באותו גיל בערך נהייתי דוסית אדוקה כי סבתא שלי, מהצד האפגני-דתי, השפיעה עליי. בצד הרוסי, דודה ברוניה הגישה נקניקי חזיר וקישטה אשוח. אגב, יש לי גם צד בריטי

//בתיכון למדתי אמנות ולבשתי רק שחור. רציתי להיות אמנית. מיוסרת כמובן. ולהתנצר, בגלל האסתטיקה בכנסיות (בינתיים חזרתי בשאלה, ואני עדיין מציירת). אחותי טוענת שהתביישה להודות שיש בינינו קשר. אישית, אני לא מבינה מה הבעיה בגלימות וכובעים גותיים בשעה שש בבוקר.
//כן, קמנו מוקדם כי בית הספר היה רחוק, נסענו אליו באוטובוס וקיווינו שלא יהיה ענן על הכביש, שנגיע בזמן. את הבגרויות עשו אצלנו בירדן. הנחל זורם בדיוק בכניסה לבית הספר.. כיוון שאני חננה נשארתי כמובן בכיתה ואם הבגרות נגמרה באמצע היום, תפסתי טרמפים רק עם ערבים.

//בצבא לימדתי באולפן בקריית ים. לא יודעת כמה עברית הם למדו אבל ככה למדתי רוסית. יא פאנימיו קללות, יה בילה אוטצי'טילינסה ו אולפנה!! כמו כן, התנדבתי בחופש הגדול בצבא לקהילת האתיופים שגרה במקרה בקיבוץ שלי. ככה יכולתי לשחות בבריכה עם המתנדבים האמיתיים אחרי כל התנדבות.

//בסוף הצבא זרקו אותי לכלא 6 בגלל ששותפה שלי בדירת המורות הייתה שרוטה קשות, עישנה סמים והלשינה שגם אני, למרות שאז עוד הייתי חננה ולא ידעתי בכלל מה זה. עלילה בדויה שהסתיימה בזכות אמא שלי, ששלחה עורך דין פרטי שיציל אותי. מקווה שיום אחד ש' הכלבה תחזיר להם את הכסף. הם קיבוצניקים פשוטים, לא פריבילגים.

//אפרופו פריבילגים, לא היה לקיבוץ כסף לתת לנו ללימודים באוניברסיטה. רק כמה גרושים לשנת לימוד אחת. אז הלכתי ללמוד מקצוע. עזבו, אל תלמדו קופירייטינג אם אתם באים מקיבוץ. אולי תכתבו אחלה סיסמאות אבל תגלו שיש כמה בני עשירים שיודעים לדבר קפיטליסטית לארוחת בוקר, טוב מכם. בסוף נהייתי תקציבאית. שנאתי את עולם הפרסום. בעיקר את הגברים השוביניסטים המקשישים של שנות התשעים שחשבו שהם עדיין בימי המיידלע.
//המקצוע שהחזקתי בו הכי הרבה שנים היה עריכה קולינרית. ערכתי את "דרך האוכל" מלא שנים, אכלתי ביותר מדי מסעדות (זה רק נראה טעים), שמנתי 15 קילוגרמים וכתבתי מאות תכניות בישול לכל המיכל אנסקיות והמיקי שמואים. לא מזמן, סרבתי לערוך מגזין אוכל גדול מטעמי מצפון. אני לא אוכלת בשר. ואני לא מצטערת על זה.

//מסתבר, שהשיר הראשון שכתבתי פורסם בכיתה ד', גילה של בתי, ביומן הקיבוץ. שלשום אמא שלי מצאה אותו במקרה בארכיון הקיבוץ. האמת, לא משהו לספר לחבר'ה. מסכת חרוזים מטופשים אבל משקל לא רע.. לצערכם, זה לא היה השיר האחרון שלי. מתישהו אולי אוציא את השירים בספר ותיאלצו לקרוא.

קליק לפוסט המקורי בפייסבוק

לייק לפטריה בפייסבוק

תגובות
Loading...