הפטריה בשיתוף יובל אורן, בוגר מסלול קופירייטינג ב”בצפר”, מגישים לכם את הכתבה התשיעית בסדרת ‘פטריה ישראלית’. במסגרת המדור נתפוס לשיחה חברית דמויות מסקרנות מעולם הפרסום, הקריאייטיב והמדיות החברתיות בארץ. הפעם: עידן אלעד, מפיק פרסומות רדיו, מוזיקאי, הבעלים של אולפני Signal Studios.
עידן: “כל החיים שלי זה סוג של הקלטה בעצם. אני לוחץ “רקורד” יותר מרוב האנשים שאתה מכיר, המון פעמים במהלך היום.”
ומה קורה כשאתה לוחץ רקורד?
עידן: “עד היום זה היה בשביל ליצור משהו חדש. לרוב עבור מישהו אחר, בדרך כלל עבור חברות מסחריות. תשדיר רדיו, או מוזיקה, או קלטות ילדים, לפעמים קריין חדש שאני רוצה לדחוף אותו בשוק. היום אני לוחץ רקורד ומוריד למחשב את מה שאני מרגיש וחושב. המקום הזה של לא לפחד או להתבייש לעשות את זה – נמנעתי ממנו במשך תקופה מאוד ארוכה.”
וכשאתה לוחץ רקורד בשביל עצמך?
עידן: “גם פה עשיתי לעצמי הנחה. בגלל שאני כל כך מחובר לכתיבה ולחומר שמשקף את מי שאני, את המחשבות שלי, את החיים שלי – לקחתי מפיק וחבר קרוב בשם בועז וולף שמבצע את המשימה הזו שנתתי לו בצורה הכי טובה שיש. הפקדתי את העניין של “לחיצת הרקורד” בידיו.”
נדמה לי שהרבה יותר קשה ללחוץ “רקורד” עבור עצמך מאשר עבור אנשים אחרים.
עידן: “הביקורת העצמית היא נוראית. הרבה פעמים אני מסיים להקליט קטע מסויים ואני מרגיש שהוא היה טייק מצויין – אבל בועז שולח אותי מיידית להקליט מחדש. לכן אני נותן לבועז להוביל את הדבר הזה למרות שזה הדבר הכי “שלי” והכי אישי שיש. הוא יכול לראות את הדברים מבחוץ בצורה אובייקטיבית.”
עידן אלעד (41, אבא לשתי בנות מקסימות), הקליט כל כך הרבה לאורך השנים, עבור אחרים וקצת פחות עבור עצמו. כבר יותר משני עשורים שהוא מסתובב במסדרונות “Signal Studios“, האולפנים שבבעלותו, אבל עכשיו הוא מרגיש צורך לשחרר ולהקליט. כשהדיסוננסים האלה חיים בהרמוניה בגוף אחד, יוצאת שיחה על מוזיקה, פרסום, ומוזיקה מפרסומות עם אחד האנשים המיוחדים שיצא לי להיתקל בהם.
ואיך הכל התחיל?
עידן: “שנת 1992, חיפה. מצאנו חלל ענק ומיוחד ברחוב הנביאים 13 בשכונת הדר. לדעתי היום הפכו אותו לכמה דירות מחולקות קטנות שגרים בהן. היינו שלושה שותפים שפתחנו אולפן מתוך התובנה שאין אולפן הקלטות בחיפה והצפון, והרגשנו אפילו סוג של תחושת שליחות ציונית כזו – בגלל שהיתה לנו שאיפה שהאולפן הזה ישרת את כל אוכלוסיית הצפון.”
היתה בכלל כמות כזו של קהל בצפון?
עידן: “היה קהל, אבל הוא היה קצת פחות “זוהר” ממה שנדמה. מסתבר שיש מאות חבורות זמר בצפון, קיבוציות, תנועות נוער כאלה למינהן – שמקליטות עם פלייבקים. לעומתם היו לא מעט הרכבים איכותיים בצפון באותה תקופה, והיו מקליטים אצלנו לא מעט הרכבים איכותיים בתחילת דרכם, אבל גם שם המצב היה פחות סקסי מאיך שזה נשמע מבחוץ וההוצאות עליהם היו גבוהות יותר מההכנסות – לא מעט פעמים בלהט הרגע המתופף, לדוגמא, תקע את מקל התופים ודחף אותו לתוך הרמקול של מגבר הבס. כשהבנו שהעניין נידון לכשלון – פתאום התחילו לזרום אלינו כל מיני בקשות להפקות של פרסומות, בהתחלה ממשרדי פרסום באיזור חיפה, במקביל התחלנו לשתף פעולה עם תחנת רדיו פיראטית בשם “רדיו 1” שהפכה בהמשך לתחנת הרדיו האזורית “רדיו חיפה” ואפילו שידרתי שם תקופה מסויימת. מהתחנה הזו יצאו גם שמוליק טיאר, נתיב רובינזון, לימור דהאן והרבה נוספים. ייצרנו את כל האותות של התחנה הזו, ולאט לאט הגיעו בקשות מתחנות רדיו נוספות שהפכו בהמשך להיות תחנות רדיו איזוריות חוקיות. בהמשך עבדנו עם כעשר תחנות רדיו וייצרנו עבורן ג’ינגלים ופרסומות – עבדנו עם מערכי הפרסום והשיווק שלהם, כתבנו את הבריפים והג’ינגלים והקלטנו אותם, והמשכנו לשרת אותן גם כשהפכו לתחנות חוקיות, מה שגרם למפרסמים גדולים יותר להגיע אלינו.”
כשאתם עדיין למעשה ממוקמים בכלל בחיפה.
עידן: “יותר ויותר גופים התחילו להגיד לנו “אם תעברו לתל אביב נעבוד איתכם” – וזה היה הרגע הנכון לעשות את המעבר הזה למרכז. בהתחלה שכרנו וילה ברמת גן ליד הבית של פנינה רוזנבלום, במרתף הקמנו את אולפן ההקלטות ובשאר הבית למעשה חיינו. בשלב הראשון עוד המשכנו לשרת את כל הלקוחות הותיקים שלנו, ותוך זמן קצר הצלחנו להתברג ולהתחיל לעבוד עם המשרדים “התל אביבים”. הקמפיין הראשון שהקלטנו, אם אני זוכר נכון, היה קמפיין ההחדרה של 012 של משרד הפרסום “ליניאל DDB” עם הסלוגן “חיוך לחו”ל במחיר של בול”, שרונה נסטוביץ’ שרה בפרסומת שהיתה הצלחה גדולה, והדלתות נפתחו עבורנו כמעט בכל המשרדים הגדולים. מצאנו דרך לייצר מוזיקה מסחרית איכותית ולהתפרנס מזה.”
בשלב הזה כבר התמקדתם בהקלטת פרסומות או שזה עדיין היה גם בית למוזיקאים?
עידן: “זה היה בית של מוזיקאים ללא ספק, בימים היינו מפיקים פרסומות, ובלילות היו ג’אמים עם ג’נגו, ירמי קפלן, ניר פרידמן ועוד הרבה חברים שהיו מגיעים ומנגנים לתוך הלילה. נדמה לי שזו היתה גם הנקודה שהייתי צריך לעשות גם את המוזיקה שלי, ואני מרגיש שפספסתי קצת את נקודת הזמן הזו. פשוט בתוך כל הבלגאן הזה של המוזיקה וההקלטות מישהו היה צריך להיות ‘המבוגר האחראי’ וקצת ויתרתי על עצמי בשביל לשמור על הדבר הזה חי, קיים, נושם ובועט.
באותה תקופה משרדי הפרסום הפכו למעוצבים ומעונבים והבנו שיהיה קשה לשרת אותם ברצינות מתוך מרתף של וילה ברמת גן, ועברנו לחלל בבניין חדש שבדיוק סיימו לבנות בשכונת מונטיפיורי ושם בנינו למעשה את המבצר האמיתי הראשון שלנו, האולפנים כבר לא היו חשוכים ומרתפיים אלא מודרניים ומוארים, והיום אנחנו מתמקדים כמעט לגמרי בהקלטות של פרסומות, למרות שהאווירה נשארה ביתית מאוד.”
יש שירים שנכתבו במיוחד לפרסומות והפכו לשירים בזכות עצמם?
עידן: “היו לא מעט כאלה – שיר של כפיר בן ליש, שיר נוסף ששר ניר גבע שבמקור הוקלט עבור ‘קנור’ והוצאנו בהמשך כסינגל, אלה דברים שבהחלט קורים אבל אנחנו לא מתבקשים לכוון לשם. הלקוחות לא מגיעים ישירות אלינו אלא דרך משרדי הפרסום שמשלבים אותנו בשלב של הרדיו והטלויזיה. כדי למנוע את הירידה באיכות של הסאונד כשהסרטון מגיע לטלויזיה – פתחנו גם אולפן שמאפשר הנחה של סאונד על גבי התמונה.”
אין משהו שלא חשבתם עליו.
עידן (צוחק): “כל מי שמגיע מהתחום היצירתי והקריאייטיבי מחפש בעצם פתרונות נוספים נונסטופ, וזה נכון לכל תחום בחיים. אתן לך דוגמא – ב-2007 בעקבות פגישה עם מכר חיפאי הבנו שאין, למעשה, DVD בערבית לילדים, והחלטנו להסתער על התחום הזה שנראה לנו מגניב גם מהסיבות הפוליטיות של חתירה לדו-קיום וגם בגלל שהפכנו למעשה לשחקן הראשון בתחום. הקמנו את “עסל הפקות בע”מ” ובתקציבים זהים לחלוטין לכל הפקת DVD ישראלי לילדים השקענו הרבה בכל התהליך, מהכתיבה, הלוקיישנים, האנימציה וההקלטות. שיטת השיווק במגזר הערבי היתה שונה מאוד משיטות השיווק המוכרות לנו – דרך גננות וצוותי חינוך ודרך השטח למעשה.”
הכותבים היו ישראליים או ערבים?
עידן: “הכתיבה הראשונית התבצעה בעברית, ושתי משוררות ערביות – אחת מהן חילונית נוצריה והשניה דתית מוסלמית – תרגמו למעשה את הנוסחים הסופיים בצורה שלא תפגע באף חלק במגזר הערבי. אחרי ההצלחה שלנו במגזר הערבי בארץ אנחנו פונים החוצה למדינות נוספות.”
שמתם בעצם על המפה משהו שלא היה כאן קודם.
עידן: “החלק הכיפי ביותר בעבודה יצירתית הוא הוא יצירת ה’יש מאין’. המון פעמים מגיעים אלינו ומתייעצים איתנו בשאלה ‘איזה קול יכול להוביל את הקמפיין?’ ויש כל הזמן רצון לחדש ולגוון. בשוק יש מספר קריינים מצויינים ומקצועיים ביותר, אבל בעולם הפרסום שמחפש את החדש והשונה גם זיהוי קולי הוא חשוב ובעל משמעות, במקום קריין ותיק אפשר להביא “יציאה” שתהיה זכורה ומעניינת. לפני כמה שנים אף אחד לא היה חושב על דבל’ה נבון לקריין את ‘תפוצ’יפס’, אבל היום בעידן הנוכחי אנחנו משתדלים יותר לגוון, ומהמקום הזה נוצר המיזם השלישי שלי – “קולאז’” – שבו אנחנו מגלים טאלנטים שהם לא בדיוק הדבר הראשון שיעלה לך לראש כשתחשוב על קריינים.”
איך בעצם נראית שגרת יומו של פרזנטור ברדיו? הרי זו נשמעת עבודת חלומות מהבחינה הזו שלא צריך להשקיע בהופעה שלך.
עידן: “אגיד לך משהו קיצוני – חלק מהקריינים המצליחים הם מה שנקרא “ניידים” – כמעט ולא מגיעים להקליט. מקבלים במייל את הטקסט, את צורת ההגשה שלו ואת האופן שבו אמורים להגות ולקריין, שולפים את ציוד ההקלטה שלהם מהמזוודה, מקליטים כמה גרסאות ושולחים בחזרה למייל. אמנם אין הרבה קריינים כאלה, אבל אין ספק שמאוד כיף להיות באמצע טיול סקי ולהקליט את מה שצריך כדי לסדר לעצמם את הטיול מבחינה כלכלית. מהצד השני הזמינות הזו יכולה להיות פחות נעימה במידה ואתה קריין עם חוזה מול גופים גדולים כמו ערוצי הטלויזיה השונים או מפרסמים כאלה ואחרים – ואותם קריינים זמינים תמידית, ולפעמים צריכים אותם ברגעים פחות מתאימים.”
האלבום שאתה מקליט בימים אלו תופס אותך ברגע מתאים?
עידן: “האלבום זה אחד הכלים שלי לחזור לעצמי, להגשים את עצמי ולעשות משהו שהבטחתי לעצמי לפני למעלה מעשרים שנה והוא מסכם את כל השנים האלה. תמיד כתבתי לעצמי טקסטים, ואיכשהו הם מצאו לעצמם לחנים והייתי מקליט לעצמי סקיצות. יש באלבום חלקים מהרווקות שלי, ההיכרות שלי עם שרית, הולדת בנותיי, אינטראקציות עם אנשים כאלו ואחרים – יש שם אותי. הגעתי לנקודה בחיים שאני יכול להרשות לעצמי לשים את הפוקוס על עצמי ולהיות קצת במרכז.”
אם היית מקליט את האלבום לפני 20 שנה?
עידן: “כנראה שהוא היה מורכב מהרבה דברים שטותיים יחסית. אני עדיין ילד שטותניק אבל מבין גם הרבה דברים נוספים שכנראה כולנו מבינים כשאנחנו מתבגרים. היום אין לי בעיה לדבר על הפצעים שלי ולהיות חשוף כמו ברוב האלבומים הראשונים שיוצרים מקליטים. כרגע אני מתמקד בצילום של הוידאוקליפים, להיות מול המצלמה שהרבה מאוד שנים התרחקתי ממנה.”
מאוד לא קל להיות בפרונט.
עידן: “נכון, ולכן כרגע אני פחות חושב על הקונספט של ההופעות. בדרך כלל משיקים את האלבום באחד המקומות הגדולים בסגנון ה’זאפה’ ובהמשך ההופעות הקטנות יותר במקומות בסגנון ה’אוזןבר’ או ה’לבונטין’ הן מול קהל חברים קטן בהרבה, אלא אם אתה נכנס לפלייליסט.”
יש נוסחא להיכנס לפלייליסט?
עידן: “זו שאלת השאלות. אני חושב שהמשקל הוא בעיקר בשירים, אם אנשים מתחברים אליהם, אל הטקסטים, אל המשמעויות, אל הקול שלך, אל העיבודים והסגנון. גם כאן – הסיכויים משתפרים אם התמזל מזלך ליפול על שבוע רגוע יותר מבחינת שירים שמנסים להיכנס לפלייליסט, כמובן שיש צורך בסיוע של יחסי הציבור. אבל נוסחא – הלוואי שהיתה. תמיד אפשר לנסות ולצלם קליפ ויראלי בסגנון ‘קארמה פוליס’ של רותם שפי שזכו לחשיפה מטורפת של מאות אלפי צפיות בזמן קצרצר, ואני בהחלט מתכוון להיעזר בכל מה שעומד לרשותי כדי ליצור את הוידאוקליפ האולטימטיבי, ואם למישהו יש רעיונות – הוא יותר ממוזמן לשתף אותי.”
קליק לפייסבוק
- פטריה ישראלית: ראיון עם עידן אלעד - 6 ביוני 2013
- פטריה ישראלית: ראיון עם מעין טירנגל - 2 במאי 2013
- לחובבי הגבינה והיין: 2 אפליקציות פייסבוק מדליקות לקראת שבועות - 1 במאי 2013
לייק לפטריה בפייסבוק