פרסום קריאייטיב ותופעות רשת

מחבואים // סיפור קצר מאת רועי פרבשטיין

"כל העומד מאחורי ומלפני, ומצדדי ומעליי, הוא העומד, אחת,שתיים שלוש".
דנה פקחה את עיניה והרימה את ראשה שהיה שעון על עמוד הבטון המרכזי בבניין שלי.
אני תמיד חשבתי, שמי שעומד מאחורי,מלפני, מצדדי ומעליי – הוא סתם לא הגיוני.
בנין הקומות בו גרתי הכיל 32 משפחות ומתוכם כמות נכבדת של ילדים בגילי. הייתי בן 6 כשעברתי לגור שם, ובאופן טבעי נוצרה קבוצת חברים, בגילי, `חברים לבניין`, או לחילופין, אלה שאוכלים יחד איתך את הממתקים בבית.

את מרבית שעות אחר-הצהריים, בילינו במשחקים. לפני שהתמכרנו באופן סופי לכדורגל, היינו מכורים למחבואים. אבל אנחנו שיחקנו את המשחק אחרת. מחבואים אקסטרים. בניגוד לחוקי הילדים המקובלים במשחק, החלטנו לא להגביל את מקומות המחבוא, וזמן ההימצאות בהם. החלטנו יחד, שלא מפסיקים לחפש עד שמוצאים את כולם. גם אם זה אומר להעביר יום שלם בחיפושים. והיינו ילדים. זו הייתה ההרפתקה הכי גדולה שלנו.
לפעמים היינו מושכים חצי שעה מאחורי איזה אוטו ברחוב אחר. לפעמים סתם מתחבאים בבנין אחר, צופים ב`עומד` מתהלך הלוך ושוב, מסביב לעמוד הבטון, בטוח שעוד רגע הוא ימצא אותנו.
גם באותו היום, כמו כל יום ב 4 – קראנו לדנה למטה.

דנה הייתה בגילנו, בכיתה ד`, אך לא למדה בבית הספר היסודי בו אנחנו למדנו. היא עברה לבניין שלנו באמצע השנה, והוריי אמרו שהיא לא תישאר להרבה זמן כאן. הם היו מדברים ביניהם, על כמה אביה מלא בכסף, קבלן גדול, ושהם נמצאים פה זמנית, בקרבת העבודה של אביה, עד שתסתיימנה עבודות הבניה של ביתם החדש בקיסריה. בתור ילד, קיסריה מבחינתי הייתה בחו"ל. הרחוב המקביל בו התחבאנו – הרגיש כמו חו"ל. לא כל כך הבנתי את המשמעות, אבל לא חיבבתי את דנה. כך גם כולם. היא הייתה ממושקפת, אף פעם לא מסודרת, נראה כי יותר מידי שעות ביום ללא הורים בבית גרמו לה לרצון עז לתשומת לב. השמועה על הכסף הרב שלה פשטה ולא עזרה לפופולאריות שלה, היא הייתה בוכה המון, ותמיד מלשינה עלינו בסופו של דבר לאביה, כשהיינו שופכים דני מהחלון על האוטו שלו.
אבל הגרוע מכולם – היא דגרה על הביצים.

הכל היה מתוכנן לאותו יום. 4 בדיוק, כולם נפגשים למטה. כינסתי את אלון, גל, ואיתי, ובדקנו שהכל כשורה. זמזמנו באינטרקום של דנה. אמא שלה הודיעה חגיגית, שהיא מייד יורדת למטה.
סידרנו מראש לקראת ה- `משלוש-יוצא-אני", שדנה תהיה העומדת. היא לא חשדה בכלום, וניגשה אל העמוד. היא כבר הכירה את החוקים, ולא נראתה מרוצה יותר מידי ממה שההגרלה זימנה לה.
"אני מתחילה! אחת… שתיים… שלוש…"

אלון הפעיל את השעון. 40 שניות להיעלם. איתי רץ ראשון ונעלם בחדר המדרגות. אני אלון וגל תפסנו מעלית לקומה שנית. "היא לא תשכח את היום הזה" צחק גל. ואני הרגשתי קצת לא נעים. המצפון שלי תמיד הפריע לי להנות עד הסוף מדברים. לפעמים קינאתי בגל שלא איכפת לו אף פעם מה יהיו תוצאות מעשיו. העיקר שיהיה כיף כרגע. "כמה זמן עבר?" שאלתי את אלון. הוא לא הספיק לענות ואיתי קפץ מחדר המדרגות. "המפתח אצלי!". עמדנו ארבעתנו. מול המקום האסור – הגג. כדי להשיג את המפתח נאלץ איתי לסחוב את התיק של בני במשך שבוע. בני היה הבן של ראש ועד בית הבניין. האיש החזק ביותר בתחום המפתחות. רצית להגיע למקלט? אבא של בני. חדר אופניים? אבא של בני…
פתחנו את דלת הגג. איתי הכין הכל.

העצים, האוהל, המונופול, כדורגל, בובות wwf, וקלפים של חבורת הזבל. קומזיץ על הגג, עד הלילה. לא פחות מגאוני. אפילו גפרורים גל הצליח לפלח מהמכולת של רוני. הסתדרנו. דנה כבר בטח מתחילה לחפש. היא לעולם לא תעז להתקרב לגג.

"אני שונאת לחפש אותם", דנה מלמלה לעצמה לאחר שהסתובבה לעבר השמש. אישוניה כאבו, כלל לא היה לה חשק לשחק. היא רק רצתה למצוא אותם, אולי מהר יותר מחצי שעת החיפוש הרגילה, ורק שמחר, ימשיכו לקרוא לה למטה.
כל כך נהנינו באותו היום. לא הפסקנו לשחק על הגג, קומה שמינית, מרגישה כמו קומה 100 כשאתה בכיתה ד`. הרגשנו על גג העולם, ויותר מזה, ידענו שדנה עדין מחפשת אותנו. אולי היא בוכה עכשיו שוב. הרגשתי קצת רע בשבילה. וגם ידעתי שאני הולך לחטוף מהוריי כהוגן, כשאדפוק בדלת ב 11 בלילה. 9 מ 10 אמהות מתחילות לחשוב על להזמין משטרה כשהילד שלהם מאחר הביתה., אך רק אחת תזמין משטרה בפועל. לפי החישובים שלנו, הסטטיסטיקה פעלה לטובתנו, אבל את העונש – ההורים נתנו ולא המשטרה. מזגתי כוסית מיץ קריסטל ענבים, וירדתי הביתה.

ארבעתנו, נענשנו לא לרדת לשחק למטה במשך שבוע. ההורים שלנו היו חברים, וכמובן דנו בנושא יחד.
לאחר שבוע, נפגשנו שוב. זה היה אחד השבועות הארוכים בחיי.
רצינו לקרוא לדנה לרדת. כבר ארבע וחצי והיא לא למטה. מוזר. ניגשנו לאינטרקום. על לחצן 9 כבר לא היה השם "פינקל". מאוחר יותר גילינו שדנה עברה מהבניין במהלך השבוע. בנית הבית שלהם הסתיימה, ואפילו לא הספקנו לצחוק על אותו משחק. היינו קצת מופתעים לרגע. אולי אפילו עצובים, עם כל אי האהבה לדנה. חשבנו שאולי היינו קשים מידי איתה. מהר מאוד מצאנו את עצמנו מתחבאים שוב, ומשחקים. והשם דנה לא נשמע עוד.

"אורי, תוציא את המנה הזאת לשולחן 5", אלון החיש בי. 14 שנים אחרי ששיחקנו מחבואים יחד, אנחנו מנסים לא ללכת מכאן להתחבא עכשיו, כשאנחנו רואים את העומס. תמיד הצעתי לו להתפטר. אבל בסוף הלבטים והמצפון, היו מחרישים אותי. "תפוחי אדמה ברוטב צ`ילי?" אני שואל בכלליות את יושבי השולחן. בכל סיטואציה אחרת – השאלה הזו היא בכלל משפט. "אני!" אמרה אחת משלושת הבנות. הסתכלתי לעברה בחיוך. היא נראתה טוב. עיניים בהירות, שיער חלק, וחיוך כובש.
הגשתי לה את הצלחת. היא חייכה אליי. "אתה לא יודע מי אני הא?" מזל שכבר הנחתי את הצלחת על השולחן…. "דנה?…" הגרוגרת שלי עלתה וירדה בליווי צליל פנימי של מבוכה. "זאת אני".

הייתי מאוד מופתע. המשקפיים נעלמו מפניה, והיא נראתה אחרת לגמרי מאותה ילדה מבולגנת. מהר מאוד התאפסתי על עצמי. דיברנו וצחקקנו קצת. והתנצלתי. על אותו היום.
היא לא זכרה על מה אני מדבר כל כך. אחרי 3 דקות שסיפרתי לה, תוך כדי צחקוק מבוכה, היא אמרה שהיא זוכרת שהפסיקה לחפש אותנו אחרי כחמש דקות ועלתה בוכה הביתה. צחקנו שוב, הסכמנו ש`היינו ילדים וזה היה מזמן` וכו`, ושמחתי על כך. בסוף הערב שלהן, היא קמה לעברי. היא ביקשה את החשבון, והוסיפה שאני ממש חמוד ושמחה לפגוש אותי, ואולי… אם אני רוצה…. המספר שלה הוא…..

נפגשנו יומיים לאחר מכן, אנחנו גרים דיי קרוב אחד לשני הצחיק אותי שהיא, הילדה הקטנה והעשירה מקיסריה, גרה בדירה שכורה כמוני בת"א. נפגשנו בפאב באמצע הדרך. שתינו קצת, צחקנו, דיברנו המון, זה היה התסריט הכי לא מציאותי שיכולתי לדמיין לעוד 14 שנים. היה מעולה. השלמנו פערים, היינו 7 שעות יחד. היא באמת בחורה מיוחדת. בסוף הערב ליוויתי אותה לביתה. התנשקנו שוב ארוכות, ועמדנו מחובקים. היא שאלה מה אני עושה מחר בערב. תמיד אהבתי בנות ישירות. הרגשתי מאוהב, לראשונה אחרי המון זמן.

החיים לא מפסיקים להפתיע, חשבתי. היינו חודשיים יחד, נהנים, צוחקים, הסקס היה מעולה, הכל היה מושלם מידי. רגעים שמנסים לחוות בכוח עוד קצת מהם… לפני השינה, באוטובוס, לבהות בקיר במקלחת ולסחוט עוד קצת פעימות מואצות, הכל מחשש שיגמר. חגגנו חודשיים להיכרות שלנו, בערב שתייה מטורף, ואחר כך לילה רומנטי בדירה שלה. ואני אפילו לא טיפוס של תאריכים.
יום לאחר מכן בבית הקפה הקבוע שלנו באבן גבירול, היא כמובן הגיעה עם סיכה חדה ואיימה לפוצץ את הבלון מעל לראשי שבו דמיינתי את שנינו יחד עם כלב מטיילים ליד הדירה שלנו, השכורה שלנו, שבה נגור יחד.

"אני טסה בעוד שבוע". לא ראיתי את זה מגיע. "אבא שלי טס מחר לדרום אפריקה לתקופה. משהו בענייני עבודה. ואני…. גם…. טסה לשם לפגוש אותו, ולנסות אולי להשתלב בעסקים שלו. לפחות כמה חודשים, שאבדוק את האופציה…. מצטערת שזה בפתאומיות, אבל אני בדרך כלל מקבלת החלטות של הרגע. וזו הזדמנות". בלעתי בחוזקה רוק ואולי שן או שתיים.
וכאן אתה נכנס לתמונה. אתה מיוחד. וזה ישמע לך מטורף. אני רוצה שתבוא איתי. אתה לא מחויב לכלום בחיים שלך כרגע… זו הרפתקה, ואמרת שאתה רוצה לנסוע קצת. לא ילך – לא ילך. ואתה יודע… אין לי בעיה של מימון העניין… המשכנו לדבר על זה קצת, חצי בהומור, רבע ברצינות, ורבע קצת עצב.

כמעט ולא נרדמתי באותו לילה. עמדנו שוב כשעה מתחת לבית שלה מחובקים. ושנייה לפני שהלכה, הזכירה לי שהיא רצינית. "התעוותות של הגורל" אמר בוב דילן, וחשבתי כמה זה נכון. אני אף פעם לא לוקח סיכונים בחיי. תמיד המצפון מעיק, תמיד חושב פעמיים. אולי זו הזדמנות אמיתי ללכת על האינסטינקט שלי. ביומיים שלאחר מכן, היא לא ענתה לטלפונים שלי. גם לא בבית. לא הבנתי מה קורה
ובבוקר היום השלישי, החלטתי לצוד אותה בביתה. ירדתי למטה. בתיבת הדואר ראיתי מכתב. הוא היה מדנה. ידעתי שהיא לא תיעלם סתם כך. הייתי בשוק.

"אורי יקירי!
אני כרגע באוויר בדרכי עם אבא שלי. התפנה מקום בטיסה שלו, ועליתי עליה בספונטאניות.
השארתי לך כרטיס טיסה. תהיה אמיץ. תפסיק להתלבט. אתה לא צריך להביא איתך כלום. אני דואגת להכל. פשוט תעלה על הטיסה. היא יוצאת בעוד יומיים.
בנמל התעופה ביוהנסבורג יחכה מישהו עם שלט עם שמך,
הוא ייקח אותך אלי..
מחכה לך, ואולי אפילו מצפה… דנה".

כן. החלטתי. זה הרגע לשנות מסלול. יהיה מדהים, ואם לא – הרווחתי סיפור. התמלאתי ביטחון וגעגוע עז לדנה.

אני על מטוס. עוד חצי שעה נוחתים. דרום אפריקה. אהלן יוסטון. מה אני עושה שם? איפה זה בכלל? זה בטח בדרום אפריקה, חשבתי לעצמי. נחתנו. ללא מחיאות כפיים, אבל עם הרבה הערכה לטייס המוכשר.
ירדתי מהמטוס. ביקורת דרכונים זריזה, עוד כמה חותמות לפזר, כל כך שמחתי שלא הייתה לי מזוודה לחכות לה… תיק גב קטן – השאר על דנה, והנה אני יוצא לאולם מקבלי הפנים. הכל נראה רגיל. דרום אפריקה… חשבתי, שם מאיים מידי למקום שנראה ממש נחמד. לא הייתי תלמיד חזק, אבל זיהיתי ישר את שמי מתנוסס בגדול באנגלית על ידי קשיש תימהוני, עם צרור מפתחות לרכב ביד. התקרבתי אליו. "אר יו אורי?"
"יס, איטס מי"…. "יו האב א לטר". הוא הגיש לי מכתב. שוב הכתב של דנה. התרגשתי.
פתחתי את המעטפה. בפנים היה דף מקופל. פתחתי אותו.

"אחת שתיים, שלוש אורי!
מצאתי אותך. עכשיו תתחיל אתה לחפש אותי"

הרמתי את הראש. האיש הקשיש נעלם. עמדתי שם, המולה מסביבי. לא מכיר אף אחד. 100 דולר בארנק. "בסוף לקחתי איתי זוג תחתונים?" מלמלתי לעצמי בפחד.

היא ישבה בדירתה בת"א. היא צחקה בקול, ושתתה בירה. הנקמה היא מתוקה – אבל כשיש לך כסף – היא מתוקה עוד יותר. היא נזכרה איך חיפשה אותנו עד 11 בלילה, כשאמא שלה הכריחה אותה לעלות למעלה. היא כל כך רצתה לרצות אותנו ולסיים את המשחק עד הסוף.
והיא סיימה.

אם גם אתם כותבים סיפורים קצרים ומתחשק לכם להופיע במדור הסיפורים הקצרים שלנו מוזמנים לשלוח לנו את הסיפור שלכם למייל הפטריה – [email protected]

לייק לפטריה בפייסבוק

תגובות
Loading...