יש סרטים משנות ה-90 שקשה לצפות בהם היום בלי לגחך על האפקטים. ויש סרטים שהשנים לא נגעו בהם, ושבצפייה חוזרת היום עדיין גורמים לנו לשאול איך הם עשו את זה, בלי כל הכלים שיש היום לכל סדרת סטרימינג.
זה היה העשור שבו הוליווד גילתה את הדמויות הממוחשבות אבל עוד לא ויתרה על מיניאטורות, בובות ותפאורות אמיתיות, והשילוב הזה יצר כמה מהסרטים הכי מרשימים שנעשו אי פעם.
אספנו 10 סרטי מדע בדיוני מהניינטיז, לפי סדר יציאתם, שעדיין נראים מצוין ב-2026, ושאפשר להראות לכל מי שחושב ש"סרטים ישנים" זה משהו משעמם.
זיכרון גורלי (Total Recall, 1990)
פול ורהובן לקח סיפור קצר של פיליפ ק. דיק, הושיב את ארנולד שוורצנגר על מאדים ויצר אחד מסרטי המדע הבדיוני הכי פרועים של התקופה.
התפאורות של העיר על מאדים, האיפור המעוות של המוטנטים והסצנה המפורסמת של "שבועיים" הם עבודת יד מעשית לחלוטין, וזה בדיוק מה שמחזיק אותם כל כך טוב. הסרט זכה בפרס אוסקר מיוחד על האפקטים החזותיים, ועדיין קשה להחליט אם הכל באמת קרה או שהכל היה בראש של הגיבור.
שליחות קטלנית 2: יום הדין (Terminator 2: Judgment Day, 1991)
ג'יימס קמרון הוכיח ב"שליחות קטלנית 2" שסרט המשך יכול לעקוף את המקור בכל פרמטר. ה-T-1000 של רוברט פטריק, הרובוט ממתכת נוזלית שזורם דרך סורגים ומתאחה מחדש אחרי כל פגיעה, הוא אחד הרגעים שבהם האפקטים הממוחשבים שינו את הקולנוע.
אבל מה שהופך את הסרט לנצחי זה שרוב הפעולה בו אמיתית: משאיות, מסוקים ופיצוצים שצולמו באמת. 35 שנה אחרי, סצנת המרדף בתעלות הניקוז של לוס אנג'לס עדיין מורטת עצבים.
פארק היורה (Jurassic Park, 1993)
אם יש סרט אחד שמסכם את הרשימה הזו, זה "פארק היורה" של סטיבן ספילברג. השילוב בין הבובות הענקיות של סטודיו סטן וינסטון לבין הדינוזאורים הממוחשבים של ILM כל כך מדויק, שעד היום קשה לזהות מתי עובר הסרט מאחד לשני.
הטי-רקס בגשם, כוס המים הרועדת והוולוצירפטורים במטבח הם סצנות שנראות טוב יותר מרוב סרטי ההמשך של הזיכיון, שהגיעו עשרות שנים אחריו ועם תקציבים גדולים בהרבה.
12 קופים (Twelve Monkeys, 1995)
טרי גיליאם לא צריך פיצוצים כדי להפחיד. ב"12 קופים" ברוס וויליס נשלח מעתיד הרוס אחורה בזמן כדי לגלות מאיפה הגיע וירוס שחיסל את רוב האנושות, ובראד פיט גונב את ההצגה בתפקיד שהביא לו מועמדות לאוסקר.
העולם העתידי המטונף, המכונות המאולתרות והמצלמה העקומה של גיליאם יוצרים סגנון ייחודי שלא הזדקן בכלל, ואחרי שנות הקורונה הסרט מרגיש רלוונטי מתמיד.
יום העצמאות (Independence Day, 1996)
כן, הוא קיטשי, וכן, הנאום של הנשיא כבר הפך לבדיחה. אבל רולנד אמריך יצר ב"יום העצמאות" את אחד מסרטי השובר קופות האייקוניים של העשור, והאפקטים שלו עדיין עושים את העבודה.
החלליות העצומות שמכסות את השמיים מעל ערי העולם נבנו במידה רבה כמודלים פיזיים, ופיצוץ הבית הלבן הוא עד היום תמונה שכולם מכירים. הסרט זכה באוסקר על האפקטים החזותיים, והפך את וויל סמית' לכוכב קולנוע ענק.
קונטקט (Contact, 1997)
רוברט זמקיס עיבד את הרומן של המדען קרל סייגן, וג'ודי פוסטר מגלמת בו אסטרונומית שקולטת אות מחוץ לכדור הארץ.
זה סרט מדע בדיוני שקט וחכם יותר מרוב חבריו לרשימה, אבל גם הוא נראה מעולה: סצנת הפתיחה שבה המצלמה מתרחקת מכדור הארץ אל קצה היקום, והמסע המהפנט לקראת הסוף, עובדים גם היום. מי שאהב את "בין כוכבים" (Interstellar) ימצא כאן את אחד הסרטים שהשפיעו עליו.
האלמנט החמישי (The Fifth Element, 1997)
לוק בסון בנה בסרט הזה עתיד צבעוני, רועש ומטורף, עם מוניות מעופפות שנעות בין גורדי שחקים, תלבושות של ז'אן פול גוטייה וזמרת אופרה כחולה שאי אפשר לשכוח.
ברוס וויליס בתפקיד נהג מונית ומילה יובוביץ' בתפקיד לילו הופכים את הסרט לכיף טהור, והעיצוב המוגזם שלו בכלל לא הזדקן. אם תשאלו אותנו, הוא נראה רענן יותר מחצי מסרטי המדע הבדיוני של השנים האחרונות.
לוחמי החלל (Starship Troopers, 1997)
פול ורהובן מופיע ברשימה בפעם השנייה, והפעם עם סאטירה שרבים בכלל לא הבינו כשיצאה. על פני השטח זה סרט פעולה על חיילים צעירים שנלחמים בחרקים ענקיים על כוכבי לכת רחוקים, אבל מתחת לזה מסתתר לעג חריף למיליטריזם ולתעמולה.
הבאגים הממוחשבים, שזוחלים במאות על הגבעות, עדיין נראים מבהילים, ובשנים האחרונות הסרט זכה למעמד של קלאסיקה שמעריכים אותה מחדש.
גטאקה (Gattaca, 1997)
"גטאקה" של אנדרו ניקול מוכיח שמדע בדיוני מצוין לא חייב חלליות. בעולם שבו הגנים קובעים את גורלכם, איתן הוק מגלם אדם "נחות" גנטית שמתחזה למישהו אחר כדי להגשים חלום להגיע לחלל, לצד אומה תורמן וג'וד לאו.
העיצוב המינימליסטי, האדריכלות הקרה והצבעים המוזהבים נותנים לסרט מראה על זמני, והשאלות שהוא שואל על הנדסה גנטית רק נעשו דחופות יותר מאז שיצא.
מטריקס (The Matrix, 1999)
הסרט שסגר את העשור ושינה את סרטי הפעולה לנצח. האחיות וצ'אוסקי לקחו פילוסופיה, אנימה וקונג פו והפכו אותם ל"מטריקס", עם קיאנו ריבס בתפקיד ניאו.
אפקט "זמן הקליע" שבו המצלמה מסתובבת סביב רגע קפוא הועתק אינספור פעמים, אבל אף אחד לא עשה אותו טוב יותר. הסרט זכה בארבעה פרסי אוסקר, וקרבות הלובי והגג עדיין נראים כאילו צולמו אתמול.
מה שמשותף לכל הסרטים האלה הוא שהם לא נשענו רק על הטכנולוגיה של התקופה, אלא על רעיונות גדולים, עיצוב מדויק והרבה עבודת יד.
זו הסיבה שהם עדיין נראים טוב כל כך, ושצפייה חוזרת בהם היום היא חוויה כיפית לא פחות מאשר בפעם הראשונה. איזה סרט מהרשימה הכי מתאים לערב הצפייה הבא שלכם?