מיד תעברו לכתבה...

דלג
פרסום קריאייטיב ותופעות רשת

יום הזיכרון, כאן ושם

פעם רצינו להיות כמו אמריקה. אני אף פעם לא רציתי להיות כמוה. אחותינו הגדולה והבומבסטית עושה הכל בדרך שלה. את יום הזיכרון בארצות הברית (memorial day) חוגגים. כמו שחוגגים את יום העצמאות אצלינו, כך חוגגים את יום הזיכרון שם. המטרה – לחגוג את חייהם של הלוחמים שנפלו, במקום להתאבל על מותם. 2 דרכים כל כך שונות להתמודד עם אותו אבדן. בארצות הברית היום הזה הוא יום חג. חופש מהעבודה, מבצעים, סיילים, פרסומות שמחות, והרבה הרבה כבוד לחיילים האמריקאים שאינם. חשבתי על זה עם עצמי. האם ככה גם אנחנו צריכים לחגוג את יום הזיכרון שלנו? הרהרתי רבות בדבר והגעתי למסקנה ברורה – לא. ישראל, בשישים וקצת שנות קיומה עברה כל כך הרבה. כל חייל שנפל כאן, נפל במאבק שאי אפשר לראות את סופו. מאבק שכנראה לא ייגמר גם לא בעשורים הקרובים. יום הזיכרון הישראלי, יום שכולו עצב והרגשת בלבול, הוא סצל הישראליות. השירים העצובים, המשדרים בטלויזיה, הטקסים, הצפירה. אין יום שבו מרגישים יותר ישראלים מהיום הזה. העצב הוא חלק מחיינו ואי אפשר להתעלם ממנו או להדחיק אותו. אולי בגלל זה יום העצמאות כל כך קרוב ליום הזיכרון. אנו נעצבים ל 24 שעות, ואז מפצים על זה בשמחה הישראלית שלנו. יומיים ברצף לשמוח? זה הרבה יותר מידי במדינה שלנו. אפשר היה לעשות את זה אחרת. אבל אין שום סיבה. אמריקה זה באמריקה. באמריקה הכל מסחרי. אצלינו העצב עוד טרי.




לייק לפטריה בפייסבוק

תגובות
Loading...