מיד תעברו לכתבה...

דלג
פרסום קריאייטיב ותופעות רשת

בטעם של פעם

פוסט אורח מאת:
שלומי אלבז (לעמוד הסיפורים של שלומי בפייסבוק "סיפורי סנופקין")

כמה אנחנו מתגעגעים למשהו עם טעם של פעם. הכל כמעט השתנה כאן- מהטעם של החלב, דרך השוקולד ועד לדגני הילדים. מתישהו בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים, כשהייתי בערך בכיתה א'-ב', צצו להם דגני הילדים במדפי החנויות הישראליים. הכל היה תוצרת הארץ- עוד לא הגיעה תקופת נסטלה וחברותיה, ותלמה שלטה בשוק ביד רמה. בתחילה קורנפלקס רגיל ואחרי תקופה קצרה צצו דגנים נוספים אשר היו מיועדים בעיקר לילדים. עם אריזה מצועצעת משהו שלציין- מאוד מושכת את העין ואת התאבון, החליטו בתלמה לשווק את המוצרים כשדמות מסוימת מלווה כל אחד מהם. הציפור הייתה על השוגי ועודנה שם. קוקו קיבל סוג של ג'ירפה, על פיצי הופיע פיל-פילון, על ציפי הופיעה סנאית והיה גם אחד שנעלם כליל- קפטן לופי, דגני פירות שאינני זוכר מה עיטר את האריזה.

הנקודה היא שרוב המוצרים נעלמו או שינו צורה וכך גם הפרסומות שליוו אותן. קשה לתאר פרסומת כזו, כמו שצירפתי כאן, משודרת בעולם הכל כך לחוץ ובריא-כביכול, של היום. היא די ארוכה, הפואנטה מובנת כבר אחרי עשר שניות ורצוי היה לקצר אותה מאוד. היום זה לא היה עובר. אבל פעם היה זמן לדיאלוגים ארוכים שכאלה בין ילד תמים לבין שתי בובות שכל אחת מעוניינת שהוא יאכל את דגניה. הילד מוצא פיתרון יצירתי- שלושה ימים שוגי, שלושה ימים קוקו ובשבת את שניהם. אין תזכורת לערכים תזונתיים אלא לטעם- ובאמת שהיה לזה טעם מופלא. היום, מרוב בריאות בראש, הורדנו את הטעם בצורה מפחידה. כל יומיים יש מתכון חדש, גרוע מקודמו, אך עשיר בסיבים תזונתיים כאלה ואחרים.

ואולי הפרסומת הזו היא דוגמה לא רעה בכלל לתקופה שלא תחזור לעולם. קצת בגלל התמימות שלה, קצת בגלל האורך הלא נגמר שלה, וקצת בלל השפה המדוברת שם. כל כך שונה מהיום, שזה באמת משהו יוצא דופן. וכמה שנצחק עליה ונגיד שהיא לא עושה את העבודה, הפרסומת הזו קסומה- ילדים תמימים יש בכל מקום ומשתמשים בהם לא מעט, אבל אולי העובדה שהייתי פעם כמו הילד הזה, מול הקופסאות האלה, מתלבט מה לאכול היום מרוב שהכל כל כך טעים, אולי זה מה שעושה את הפרסומת הזו לכל כך אמיתית ומגניבה. ובקריאה נרגשת לחברות המזון- תנסו איכשהו לשחזר את מה שהיה אז. אנחנו זקוקים לטעם של פעם.



 

לייק לפטריה בפייסבוק

תגובות
Loading...