מיד תעברו לכתבה...

דלג
פרסום קריאייטיב ותופעות רשת

איך זה באמת נראה כשמורידים 50 קילוגרם מהמשקל

לאורך השנים, בוודאי נתקלתם לא פעם במסגרת פרסומות או תכניות טלויזיה בתמונות לפני-אחרי מדהימות של אנשים שהיו שמנים והצליחו להשיל ממשקלם ארגזים של קילוגרמים. התוצאות תמיד נראות מדהימות ובלי אפשריות, והאנשים המככבים בהם נראים תמיד מאושרים ומלאי שמחת חיים. אולם, כל מי שחווה ירידה דרמטית במשקל יודע שהאמת רחוקה מאוד מהמציאות המזויפת שמוצגת בפנינו.

עד לפני 7 שנים, שקלה הקומיקאית והכותבת אלנה בייקר, מעל 120 קילוגרמים ושנאה כל חלק בגוף שלה. לבסוף היא נשברה והחליטה לבצע דיאטת כסאח במסגרתה הצליחה להשיל מעצמה 50 קילוגרמים עודפים ולהגיע למשקל בלתי ייאמן של 70 קילו. כפי שאתם ודאי מנחשים, בייקר הייתה משוכנעת שדיאטה שכזאת תצליח להחזיר לה את הביטחון העצמי האבוד ולגרום לה לפתוח בחיים חדשים, חיים בהם היא יכולה להסתובב ברחוב כמו טווס ולהשוויץ בגוף החטוב שלה. אלא שהמציאות הייתה שונה לחלוטין ובמאמר משעשע ומרתק שפרסמה לאחרונה באתר huffington Post היא מספרת כיצד קרה דווקא ההיפך, ומדוע היא כנראה לעולם לא תוכל לאהוב את עצמה.

פעם הייתי שמנה 6

"לאחרונה, כמחווה רומנטית, החליט החבר שלי לקחת אותי ליום בילוי משותף להגדרתו, מדובר היה ביום ספא כיפי במקום מרהיב ויוקרתי בקליפורניה, אלא שההגדרה הזו לא יכלה להיות רחוקה יותר מהמציאות. על פי התיאור באתר האינטרנט של המקום, מדובר בניסוי קבוצתי בבריאות הנפש במסגרתו מבצעים "טיפול ומדיטציה קבוצתיים כדי לעזור להחיות את הגוף, הנפש, הלב והרוח". הכל טוב ויפה, אבל ביום החופש הזה שלי, בסה"כ רציתי להספיק לעשות ציפורניים" היא כותבת.

"בלילה הראשון, הוא לקח אותי לחלק האהוב עליו: בריכות חמות משותפות הממוקמות על צוקים יפהפיים שמשקיפים לאוקיינוס, מתחת לכיפת השמיים, נוף שנראה כאילו יצא מגלויה. אלא שבדרך לשם, הוא סינן את המשפט הבא 'אה, מדובר בבריכות אליהם נכנסים ללא בגדים, זה סבבה נכון?'. קפאתי. בלי בגדים? אני לעולם לא עוש הדברים כאלה. לעולם. זה לא סתם עניין של דימוי גוף בעייתי. אני פשוט לא נראית כמו שאנשים אמורים להיראות כשהם בלי בגדים".

בהמשך, מגוללת אלנה את סיפור ההרזיה שלה, ואת ההשלכות שלו על הגוף שלה, אלה שגרמו לה לא לרצות לחשוף אותו לעולם, בפני אף אחד.  

היא מספרת איך כשדמיינה במוחה את היום בו תצליח להרזות היא היתה בטוחה שזו תהיה סצנה שמזכירה את הרגע בו אריאל מ"בת הים הקטנה" גילתה לפתע שיש לה רגליים והביטה בהם באושר. אולם, במציאות, זה היה מאוד רחוק מזה, בעיקר בזכות קילוגרמים רבים של עור עודף שנשארו על גופה, או כמו שהיא מתארת את זה: "כל כך הרבה עור שכששכבתי יכלתי למתוח אותו בסביבות 20 סנטימטרים לכל צד". העור העודף הוא גם זה שגרם לה לחוסר ביטחון עצום.

פעם הייתי שמנה 2

במשך זמן רב ניסתה בייקר להיפטר מהעור העודף על ידי שימוש בתכשירים שונים ואימוני כושר. לבסוף היא נכנעה והחליטה ללכת על סדרת ניתוחים פלסטיים שיסייעו לה להעלים אותו. "לא עשיתי את זה כדי לשנות את המראה הטבעי שלי", היא מספרת. "בסה"כ חיפשתי סיכוי לחוות את הגוף שלי כפי שהיה נראה אם לא הייתי מעלה כל כך במשקל".

במסגרת הטיפול, עברה אלנה ארבעה ניתוחים שונים. ניתוח בו הוחדרו לגופה שתלים בגודל של החזה הקודם שלה, ניתוח למתיחת גוף במסגרתו הוסרה מגופה רצועה באורך 15 סטימטרים ובמשקל 4 קילוגרמים של עור עודף ו-2 ניתוחים נוספים למתיחת ירכיים שגם מהם הוסר עור עודף. כל התמונות המופיעות בפוסט, מלבד 2 התמונות האחרונות, צולמו כחודשיים לפני תחילתו של התהליך.

"כדי להחלים נאלצתי לשכב במיטה במשך חודש עם רגליים מפוסקות (הזדמנות להתנצל בפני השותפים שלי). יש לי צלקת ענקית מקצה לקצה באזור המותניים, כאילו קוסם חצה אותי לשניים ושתי צלקות נוספות לאורך הרגליים שלי ממש כמו במכנסי ג'ינס. למרות זאת, שום ניתוח לא באמת יכול להסיר את כמויות העור העודף לחלוטין, וכשאני פורשת את הידיים והרגליים שלי לצדדים אני עדין נראית כמו סנאי מעופף. יש לי סימני מתיחה לאורך הכתפיים והמון עור עודף שתלוי מהזרועות שלי. כשאני מתכופפת החזה שלי נופל כמו שני שקי תפוחי אדמה. וזאת בדיוק הסיבה בגללה אני לא אוהבת להסתובב ללא בגדים".

פעם הייתי שמנה 1

"אבל למרות הכל, עשיתי את זה", ממשיכה אלנה את סיפור חוויית הספא שלה. "הלכתי בפטיו לעבר הבריכות הציבוריות, לא לובשת דבר, בפומבי, בפעם הראשונה בחיי הבוגרים. למרבה הצער, לא מדובר היה בספא של אנשים עם גוף רגיל. במקום זה, הייתי מוקפת בסוג האנשים שיוגה וספורט הם חלק מהחיים שלהם, ותוך כדי שאני מתהלכת ביניהם, הרגשתי יותר מדי מודעת לעצמי, ברמה מחרידה. אחרי 10 דקות בדיוק נשברתי והלכתי לבריכות הפרטיות והטבעתי את גופי בתוך המים כך שרק המקום היחיד המושלם בגוף שלי, כיפות הברכיים המתוחות והמושלמות, בולטות מעל המים

אין לי הרבה זיכרונות מהגוף שלי מהתקופה השמנה, בעיקר כי אף פעם לא הסתכלתי עליו. גם כשהבטתי במראה, ראיתי רק את הפנים שלי. אני זוכרת שבתקופת התיכון, הייתי כל כך שמנה שהמים באמבטיה כבר לא יכלו לכסות את הגוף שלי. לעולם לא אשכח את זה. אני שוכבת באמבטיה, המים מכסים אותי, ורק הכרס הענקית שלי שוכבת בחוץ כמו אי בלב ים. החלטתי שהיא לא חלק מהגוף שלי. הייתי לוקחת בקבוק שמפו ובקבוק סבון ומעמידה פנים שאלו שני אוהבים שנפגשו על אי בודד, הבטן שלי. זה לא זיכרון עצוב עבורי, אבל זה גורם לי להיזכר כמה קשה היה להיות שמנה.

פעם הייתי שמנה 4

הצטרפתי לעולם המידות הממוצעות. אבל, זה לא אומר שבאמת החלמתי. בזמן שישבתי בבריכת הספא נזכרתי בכל אותם דברים שעוללתי לגוף שלי: שנאתי אותו, הסתרתי אותו, הרעבתי אותו, חתכתי אותו. ועזרתי לו להחלים שוב כשתוך כדי אני מבטיחה לעצמי שבכל פעם שאסתכל על הצלקות, אהיה אסירת תודה על הגוף שלי, ובכל פעם שוכחת מזה. איך יכול להיות שאני עדין נאבקת בדימוי הגוף שלי? תהית לעצמי.

איך יכול להיות שאחרי כל המסע הזה אני עדין בנקודת ההתחלה במערכת היחסים הכואבת שלי עם הגוף שלי?"

פעם הייתי שמנה 3

על השאלה הקשה הזאת מנסה אלנה לענות עבור הקוראים ובמיוחד עבור עצמה, ומספרת את אשר ארע ביום שאחרי אותה חוויה עגומה בבריכות המשותפות. אלא שלמרבה ההפתעה, ולמרות שהסיפורים הללו תמיד מסתיימים עם מסר חיובי, המסקנות של אלנה היו שונות לגמרי, ואפילו קצת עצובות.

"יש שני סוגי אנשים: כאלה ששלמים עם הגוף שלהם וכאלה שמנסים לשנות אותו. אני נמצאת בדיוק באמצע. אני נאבקת לקבל את הגוף שלי. הצלחתי להרזות אבל זה לחלוטין לא עוזר. חברה אמרה לי פעם שאיכשהו, כשאנחנו מסתכלים על תמונות מהעבר, הרגעים שאנחנו מחשיבים כיפים ביותר שלנו היו אלה בהם היינו רזים ולעזאזל, היא צודקת. התקופה היפה בחיי היתה מסריחה. נפרדתי מהחבר שלי והייתי מלאת חרדה. נראיתי נהדר אבל לא הייתי מאושרת, אלא מאושרת שהייתי רזה. רגע אחד שמוכיח לעולם איך לפחות לשתי שניות, הייתי אדם עם גוף נורמלי.

ביום שלמחרת, ערכנו מפגש במסגרתו בכל פעם אחד האנשים יושב מול הקבוצה ומדבר מול מטפל מקצועי על משהו שהוא נאבק בו. למרבה ההפתעה, למרות שמרבית הנוכחים במקום היו אנשים עם גוף מושלם, גיליתי שכמעט כולם הזדהו עם הסיפור שלי, אותו הצגתי, כיאה לקומיקאית, בצורה הומוריסטית ומצחיקה, וסיפרו שהם מרגישים בדיוק אותו הדבר. העצה שקיבלתי היתה פשוטה: תפסיקי להשתמש בעבר כדי להרעיל את ההווה. "אל תתני למי שהיית פעם למנוע ממך את הדברים שאת יכולה להשיג בחייך היום".

ואז זה היכה בי. אני יכול להסתכל על הגוף שלי בכל דרך. אני זו שבוחרת לשנוא אותו, ואני עושה את זה כי במרוצת השנים השנאה העצמית הפכה להיות חלק מהזהות שלי. במקום להיות הבעלים של הגוף שלי אני נותנת לעולם להכתיב לי מי אני צריכה להיות ואיך אני אמורה להיראות. אני נותנת לעצמי לשקוע במאבקים חסרי הסיכוי האלה מול הגוף שלי כי זה נותן לי משהו לשאוף אליו.

אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני עייפה מהמרדף אחרי היופי. 10-20 אחוזים מהיום שלי בעשרים השנים האחרונות התבזבזו במרדף הזה, העניין הזה שדד ממני את היכולת לעשות דברים מועילים, חשובים וכנים עבור עצמי, וגם אחרי כל זה, אני עדין לא טובה בזה.

פעם הייתי שמנה 5

אז נכון, לפניכם מונחת "תמונת האחרי" שלי, ובתמונה אני נראית נהדר (אני מקווה), ובכל זאת, לא הסכמתי להצטלם לתמונה חדשה עבור הכתבה הזאת, כי העליתי 10 קילוגרמים מאז. לכן, אני מרגישה כל כך צבועה להגיד לאחרים לקבל את עצמם כמו שהם, בזמן שאני לא מקבלת את עצמי.

האמת היא, שאני חושבת באמת ובתמים שכולם צריכים ללמוד לקבל את עצמם כמו שהם. כולם, חוץ ממני. וזו מחלה שכנראה לעולם לא אתגבר עליה."

אלנה בייקר 1
קליק למאמר המלא של אלנה בייקר

לייק לפטריה בפייסבוק

תגובות
Loading...